אין זו הפעם הראשונה שבה נדונה פרשה זו בפניי. שני המערערים, טור' אברהם סולונצ'נקו (להלן: טור' אבי) וטור' דניאל להב (להלן: טור' דניאל), משיגים על החלטתו של סגן הנשיא הנכבד של בית הדין קמא מתאריך 26/2/06, שבה הורה על מעצרם הממשי עד מחר, ה- 1/3/06, בשעה 15:00.
מדובר בחקירה המתנהלת במצ"ח מזה קרוב לארבעה שבועות. שני המערערים עצורים 26 ימים בגין חשד לאינוסה של חיילת בבה"ד 20 (להלן: המתלוננת). המערערים נעצרו, במעצר ממשי, לפרקי זמן שהוארכו מפעם לפעם על-ידי בית הדין המחוזי עד לתאריך 23/2/06. במועד זה, ה-23/2/06, ביקשה התביעה הצבאית מבית הדין קמא להאריך את מעצרם "הסגור" של שני המערערים בשלושה ימים נוספים, עד ה-26/2/06. סגן הנשיא של הערכאה קמא נעתר לבקשה ככל שמדובר בטור' אבי, אך הורה כי טור' דניאל ישהה במעצר-פתוח (עד לתאריך 26/2/06). התביעה הצבאית ערערה על החלטה זו, ככל שהדבר נוגע לעניינו של טור' דניאל, אולם בקשתה לעיכוב שחרורו של טור' דניאל למעצר-פתוח לא נענתה. בשל חילופי הסניגורים המייצגים את טור' דניאל, לא ניתן היה לקיים את הדיון בערעור אלא בתאריך 26/2/06, דבר אשר ייתר למעשה את הערעור, וכפועל יוצא מכך חזרה בה התביעה מהערעור (ראו ע"מ/8/06).
בדיון שהתקיים בתאריך 26/2/06 בפני סגן הנשיא, ביקשה התביעה להורות על מעצרם הממשי של שני המערערים בחמישה ימים נוספים, עד לתאריך 2/3/06. סגן הנשיא נעתר לבקשה, אם כי לא במלואה, והורה כאמור על מעצרם של שני המערערים עד ה-1/3/06, ומכאן הערעורים בפניי.
סגן הנשיא הנכבד נימק את החלטתו בכל הנוגע להארכת מעצרם של שני המערערים בעיקר בצורכי החקירה, לצד התשתית הראייתית, והוסיף כי מתקיימת גם העילה של החשש לשיבוש הליכי החקירה בנוגע לטור' דניאל, לאחר שהוא נראה בנסיבות מחשידות מאד, בתאריך 25/2/06, בסמוך לטלפון ציבורי בבסיס שבו הוא שהה במעצר-פתוח, בניגוד לאזהרות שהוזהר על-ידי בית הדין המחוזי בהחלטה מתאריך 23/2/06, ועל-ידי בית דין זה בהחלטה מתאריך 24/2/06.
באי-כוחם המלומדים של שני המערערים העלו בערעוריהם טענות הן בעניין התשתית הראייתית והן בעניין עילת המעצר.
הסניגורים הדגישו כי המערערים שוהים במעצר בטרם אישום מזה תקופה ארוכה, וטענו כי החקירה אינה מתנהלת בקצב נמרץ. לדעתם, לא היה מקום להאריך את מעצרם הממשי של המערערים, כי אם היה מקום להורות על מעצרם-הפתוח.
הסניגורים הצביעו על בעיות ראייתיות ועל תמיהות וסתירות ממשיות העולות מחומר החקירה שהועבר עד כה לידיהם. כמו-כן, לדעת הסניגורים, אין כל עילת מעצר המצדיקה את מעצרם הממשי של המערערים.
בא-כוחו של טור' דניאל הוסיף וטען, כי בית הדין קמא שגה בכך שהורה להחזיר את טור' דניאל למעצר ממשי, בלא קיומה של תשתית ראייתית מספקת בנוגע להפרה הנטענת של התחייבות המערער לשוחח בטלפון, ובלא שיש חשד סביר לשיבוש הליכי החקירה. הסניגור הדגיש כי לא בנקל יוחזר למעצר מי ששוחרר הימנו, ובמקרה דנא לא היה לדעתו מקום להורות על מעצרו הממשי של טור' דניאל, לאחר שכבר שהה במעצר-פתוח.
מנגד, לדעת סגן הפרקליט המלומד, קיימות תשתית ראייתית ועילות מעצר מספיקות להמשך מעצרם הממשי של שני המערערים - הן מסוכנות, הן הפגיעה במשמעת הצבא, הן שיבוש הליכי החקירה - בעיקר בנוגע לטור' דניאל - והן צורכי החקירה.
לאחר שעיינתי בחומר החקירה, לרבות בתוכן המזכרים הנוגעים לחשד לשיבוש הליכי החקירה מצד טור' דניאל, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של סגן הנשיא הנכבד להאריך את מעצרם עד מחר של שני המערערים כאחד.
החקירה אמנם נמצאת בשלבי סיום, אך היא טרם הסתיימה. משכך, אין התביעה נדרשת עדיין להצביע על ראיות לכאורה להוכחת העבירות שבהן נחשדים המערערים, כי אם די בחשד סביר לביצוע העבירות. עם זאת, למימד הזמן יש משמעות רבה, וככל שמתארכת תקופת המעצר, נדרשות ראיות ממשיות יותר המעמידות בסיס לחשד הסביר הנדרש (ראו והשוו בש"פ 429/89
מדינת ישראל נ' עמר, תקדין עליון 89(2) 815; בש"פ 529/96
דהרי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 96(1) 862; בש"פ 6350/97
רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 97(3) 123).
במקרה דנא, קיימות ראיות ממשיות המבססות חשד סביר כנגד שני המערערים לכך שאנסו את המתלוננת.
אמנם, גרסת המתלוננת בחקירה לא הייתה עקבית בחלקה, ומחומר החקירה עולות שאלות עובדתיות ומשפטיות נכבדות וכן תמיהות וסתירות, שאין זה המקום והשלב המתאימים לפרטן ולנתחן; אולם, אין בכך כדי לשלול קיומו של החשד הסביר הנדרש בשלב זה, בטרם הסתיימה החקירה.
חזקה על בית הדין המחוזי כי משתסתיים החקירה, אם יתבקש להאריך את מעצרם של המערערים, הוא ייתן דעתו לשאלות, לסתירות ולתמיהות אשר מתעוררות מחומר החקירה, כדי להכריע אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות; ואם כן, האם עוצמתן מספקת למעצרם הממשי של המערערים, או שמא יש לשקול ביתר שאת להסתפק בחלופת מעצר מחמת אותן שאלות, סתירות ותמיהות (ראו והשוו: בש"פ 8087/95
זדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133; בש"פ 327/98
אלגאווי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 98 (1) 19; בש"פ 1918/01
מדינת ישראל נ' אבו כף, דינים עליון נט 48; ע"מ/3/03
רב"ט אסרף נ' התצ"ר; ע"מ/10/05
התצ"ר נ' אל"ם זאהר; בש"פ 3138/05
חסיד נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 05 (2) 1112; מ' לוי "הראיות לכאורה הנדרשות למעצר עד תום ההליכים - בחינה נוספת"
משפטים לד (תשס"ה) 549, 577-574).
כמו-כן, במקרה דנא מתקיימות עילות מעצר אחדות, בעיקר עילת המסוכנות, לצד העילה של הפגיעה במשמעת הצבא, בנוסף לחשש לשיבוש מהלכי חקירה מצד טור' דניאל, ולאו דווקא העילה של נקיטת "הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד(ים) נתונ(ים) במעצר". כאשר העילה האחרונה היא העילה היחידה, לפי סעיף 13(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 ("חוק המעצרים"), לא יצווה בית משפט על מעצר לתקופה מצטברת העולה על 15 ימים, ואף זאת רק "מנימוקים מיוחדים שיירשמו". אלא שכפי שנקבע בבש"פ 5492/98
ברונסון נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 116, 120 - עילות המעצר אינן "מוציאות זו את זו" ו"התחומים בין עילות המעצר אינם זרים אלה לאלה".
כשמדובר בחשד סביר לעבירה של אינוס, והגם שקיימות גישות שונות בין השופטים של בית המשפט העליון, ככלל מתקיימת עילת מעצר של מסוכנות, מלבד במקרים חריגים (ראו למשל והשוו: בש"פ 7497/03
גואטה נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2003 (3) 1251; בש"פ 3281/04
מדינת ישראל נ' סבן, תקדין עליון 2004 (2) 625; בש"פ 6273/05
ערוסי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2005 (3) 107). זאת, בנוסף לעילת המעצר הנוגעת להשפעה של שחרור החשודים/הנאשמים על המצב הנפשי של הקורבן (ראו למשל בש"פ 6051/00
מור-חי (מזרחי) נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000 (3) 1414; בש"פ 4146/00
פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2000 (2) 378). לעילות אלה מתווספת העילה של הפגיעה במשמעת הצבא, מקום בו מדובר, כמו במקרה שלפנינו, בחשד לאונס של חיילת על-ידי חיילים בתוך מחנה צבאי (ראו למשל והשוו: ע"מ/37/97
טור' שוויד נ' התצ"ר; ע"מ/3/03 דלעיל בעניין
רב"ט אסרף; ע"מ/1/06
התצ"ר נ' טור' אדרי).
בנוסף לכך, משלושה מזכרים הנכללים בחומר החקירה עולה, כי קיים חשד סביר לשיבוש הליכי חקירה ולהפרת אמון מצד טור' דניאל, באשר קיים חשד סביר כי שוחח בטלפון, באמצעות מכשיר טלפון ציבורי, במחנה שבו הוחזק במעצר-פתוח, בתאריך 25/02/06, למרות שהוזהר שלא לעשות כן, הן בהחלטה של בית הדין המחוזי מתאריך 23/2/06 והן בהחלטה של בית דין זה מתאריך 24/02/06.
אכן, ככלל אין נוטים להחזיר למעצר מי ששוחרר הימנו, אלא שכלל זה מתייחס בעיקר למי ששוחרר למשך זמן ניכר, ואינו כלל בל יעבור, והוא אינו חל מקום שקיים לפחות יסוד סביר לכך שהמשוחרר הפר את תנאי השחרור (או אם התחדשו נסיבות המצדיקות את החזרתו למעצר), כמו במקרה דנא (ראו למשל: בש"פ 4952/92
מדינת ישראל נ' זפלבה, תקדין עליון 92 (3) 2174; בש"פ 1696/95
מדינת ישראל נ' פלוני, תקדין עליון 95 (1) 925; בש"פ 3776/96
מדינת ישראל נ' פלוני, תקדין עליון 96 (2) 450. והשוו ואבחנו: בש"פ 222/98
מדינת ישראל נ' צוברי, דינים עליון נג 608; בש"פ 8584/00
מדינת ישראל נ' עליה, פ"ד נד(5) 821; ע"מ/36/05
סמל סריה נ' התצ"ר).
אך מובן הוא כי אין בכל האמור לעיל כדי הבעת דעה לגבי השאלה אם יהיה מקום להאריך את מעצרם הממשי של המערערים משתסתיים החקירה, כנראה מחר או לכל היותר מחרתיים.